על חשיבות הפעילות הגופנית בטיפול

אחד הדברים שאנחנו אומרים תמיד למטופלים שסובלים מקשיים נפשיים הוא לעשות ספורט. כולם יודעים שספורט טוב לבריאות, אבל האם הוא באמת עוזר לבריאות הנפשית?

השאלה הזו נשמעת טפשית. כל אחד שעשה ספורט יודע שאחרי שעושים פעילות גופנית מרגישים טוב יותר. יש אפילו אנשים שמגיעים לפסיכיאטר להתייעצות כי הם עברו פגיעה פיסית ובגללה לא מסוגלים יותר לעשות את הפעילות הגופנית שהם היו רגילים לעשות והם לא מצליחים להתמודד עם המשבר. ברור לכן שפעילות גופנית עושה משהו טוב לאנשים כדי להתמודד טוב יותר עם דיכאון ועם חרדה.

לרוע המזל, אין כמעט מחקרים שבאמת בודקים את ההשערה הזו ואם היא באמת נכונה. הבעיה העיקרית היא שיש כל מני שיטות בדיקה ומחקר אבל הקושי העיקרי הוא לעשות מחקר ברמה גבוהה בשיטה כפולת סמיות (Double blind), כיוון שאם מישהו עושה ספורט, הרי שברור גם לנבדק וגם לחוקר שהוא עושה ספורט, וזה כבר משפיע על תוצאות המחקר. בנוסף לכך אם אנחנו מכניסים קבוצת ביקורת לדוגמא בנבדקים שסובלים מדיכאון או חרדה, גם טיפול הביקורת משפיע על המצב הבסיסי וזה ישפיע לכן גם על גודל ההשפעה של המחקר (effect size). גם טכניקות כמו מדיטציות לא יכולות להוות קבוצת ביקורת טובה.

דיכאון וספורט

למרות זאת יש יותר מחקרים שבוצעו בשיטות טובות יותר, כך שאפשר להתייחס לתוצאות המחקרים הללו ולהתחיל להסיק מסקנות. מטה-אנליזה של ג'וספסון ושותפיו שפורסמה בשנת 2014 מצאה שפעילות גופנית יכולה באופטימום להוביל להקלה קצרת טווח בסימפטומים הדכאוניים. לצערנו, אין כל הוכחה שפעילות גופנית מובילה לשיפור ארוך טווח בתסמיני הדיכאון.

מחקרים אחרים הראו שאלו שהתאמנו באופן קבוע, נזקקו למינונים נמוכים יותר של תרופות נוגדות דיכאון מאלו שלא התאמנו באופן קבוע. ראשית, זה משתלב עם תוצאות המחקר הקודם, ושנית אולי זה יאפשר לנו לגלות עוד שיטות שבהן אפשר להשפיע על הדיכאון. אולי הפעילות הגופנית משפיעה על המערכת האוטונומית ולכן על הדיכאון או שהפעילות החברתית של הספורט היא זו שמשפיעה על הדיכאון? יש מחקרים לא קשורים לבעיות נפשיות שמראים שפעילות גופנית שמבוצעת בצורה נכונה יכולה לשפר את הפעילות נוגדת הדלקת בגוף, משפרת את ניצולת האנרגיה של הגוף וגורמת למוח לשחרר חומרים שמשפרים את מצב הרוח לפחות לזמן מסויים.

פעילות גופנית והפרעת קשב

אנחנו יודעים בוודאות שילדים שסובלים מהפרעות קשב נוטים לסבול גם מהשמנת יתר, הם פחות פעילים בצורה מכוונת (כן כן, אי שקט זו לא פעילות מכוונת מטרה), והם אפילו יותר נוטים לסבול מבעיות קואורדינציה מילדים שאין להם הפרעות קשב. זה נראה לנו לא הגיוני שילדים היפראקטיבים פחות פעילים, אבל המחקרים מראים זאת בצורה מאד כקבית.

מחקרים רבים מראים שתוכניות לפעילות גופנית אצל ילדים הסובלים מהפרעת קשב עוזרת לילדים האלו בהביטים שהטיפול התרופתי והתערבויות התנהגותיות אחרות לא הועילו. המחקרים מראים שהשתתפות בפעילויות כאלו יכולה לשפר אצלם התנהגות, ויסות רגשי ואפילו שיפור בזכרון.

ספורט וחרדה

גם במקרה של חרדה ההגיון אומר שפעילות גופנית תשפר את מצב החרדה. וגם כאן אין מספיק מידע מחקרי שאכן מוכיח את זה. אבל יש מעט מידע שמראה שפעילות אירובית, יוגה ואפילו הרמת משקולות יכולות לשפר מצבים שונים של חרדה, אם כי פחות מטיפול תרופתי או טיפול קוגניטיבי התנהגותי.

גישה מעשית

אנשים נוטים להתמיד רק בפעילות גופנית שהם אוהבים לעשות. מחקרי ספורט מראים שהתועלת הרבה ביותר שמגיעה עם הנזק הקטן ביותר מתרחשת בכשאנו עושים הרבה פעילות גופנית רגועה עם פרצים של פעילות גופנית אינטנסיבית. הליכה, משחק עם הכלב בחצר או פעילות עם הילדים בגינה ואפילו רכיבה נעימה עם המשפחה באפניים הם פעילות בטוחה ומומלצת. פעילות אינטנסיבית כמו ריצה או הרמת משקולות צריכה להיות מותאמת על יד מדריך מוסמך ולהתאים למצב הגופני ולכושר של האדם.

הבעיה העיקרית, היא איך משלבים את הספורט הבריא עם הקושי של האדם הספציפי. לאדם שסובל מדיכאון יש בעיה קשה של מוטיבציה ואנרגיה. אנחנו צריכים לעודד ולסייע לאנשים להכנס למסגרת ספורטיבית מותאמת אישית כך שהם יוכלו להתמיד בפעילות שמועילה להם ומשפרת את מצבם.

אם נחשוב על הפגיעה באיכות החיים ובתפקוד שנגרמות מהמצבים הנפשיים שתיארתי, כל דבר שיכול לשפר את המצב הינו מבורך. קדימה, צאו להליכה בפארק.